ממליץ שתטיילו בדרום. 

יום שישי 20 אפריל 2007

אז.. טיילנו.

הותיקים יצאו לטיול בדרום. מין קפיצת דרך כזאת לבקר אצל קרובים שבימים כתיקונם מבקרים בביתם רק כאשר מישהו מארגן ביקור שכזה.

מסתבר, שהרבה דברים מעניינים נמצאים במרחק של מקסימום שעתיים נסיעה, אבל הזמן והעיסוקים וקשיי ההתארגנות הנדרשים לכול תזוזה המונית, מעקבת את הביקורים שהם, בסופו של דבר, מעניינים באמת. לא פעם שאלנו את עצמנו: " מה כול כך קרוב ולא היינו פה אף פעם"? נכון. לא הינו.

ביום א' ה 15 לאפריל, התייצבנו בשעה הנכונה, בתחנה המרכזית הגדולה של ניר יצחק, ממתינים לאוטובוס שייקח אותנו ליום טיול. כמעט באזור.

שלא כרגיל, האוטובוס התאחר כחצי שעה ואולי עוד קצת, וכאשר הגיע, נשמנו לרווחה, תפסנו מקומות, העלינו תפוחי עץ וטרמוס מים - לכול צרה שלא תבוא - ויצאנו לדרך. 41 כולל הנהג, וגואל המדריך ואילנה המארגנת, הרבה ותיקים. מועמדים להצטרף לשכבה וגם כמה צעירים יותר שהסכימו להתארך בחברתנו.

העובדה שהתוכנית הוכנה ליום "איזי" כזה, האיחור ביציאה לא יצר לחץ והכול נעשה באמת כרצוי שיעשה ביום כפי כזה.

בצומת גבולות, עלינו על הכביש המוביל לרביבים, שמענו ברמקול הסברים על הסביבה. ראינו את עקיבות הטנקים, הרכבים המשורינים ושאר סוגי רכבי צבאיים שנחרשו במרחבי "שטחי האש" שמשני צידי הכביש המתפתל כנחש שחור אין סופי בנגב הצחיח עד פאתי שטחי קיבוץ רביבים, ופתאום, התמלאו הגבעות פחונים ואוהלי ודרכי אפר של אוכלוסיית בדואים שהתיישבו בהמוניהם, בתנאים לא תנאים בשטחי מדבר במרחק שבין הכביש ועד קצה האופק.

יש אומרים, שזאת אחת הפצצות המתקתקות עליה יושבת המדינה.

המוני בני אדם, בתנאים לא תנאים. מפוזרים משפחות, משפחות בין שיחי לענה. בפחונים ללא צורה. באוהלי בד ורשת. ללא חשמל ורשת מים מסודרת. אזרחים שאנחנו מתכוונים כי יתנדבו להגן יחד אתנו על גבולות הארץ הזאת. יתכן? אולי! זה לא בטוח שיש לאנשים האלה סיבה טובה להיות אתנו בשעת מבחן של ממש.

וגם אנחנו, חלפנו באזור. יש ונאמרו מילות הבנה והתפלאות, והמשכנו כאילו כלום לא קרה. יש לנו צרות משלנו. להם שתדאג הממשלה. ואולי "החמס". (זאת לא בדיחה ).

ופנינו שמאלה. ופנינו ימינה בדרך לירוחם.

בכניסה ל"עיר", הוחלט להציץ על אגם המים הנמצא באזור שהוא ירוק. מסודר לקלוט מבקרים ולשמש מקום לתיירות. כמו בהרבה מקומות אחרים בארץ, בעיניי, שום דבר לא גומרים כדי שיהיה "פיקס". הכול נעשה כדי שיהיה. יש שולחנות וספסלים לפיקניקים. יש עצי צל ושטחים ירוקים. יש מרחבים לילדים אבל המקום נראה שכוח אל ואין נפש חיה. ואולי היה מוקדם מדי. נימוק מתקבל. זה מקל על ההרגשה.

הנוף מעניין. ובקצה דרך לא דרך, ניתן להשקיף על אגם רחב ידיים, גדול מי מה שאפשר לחשוב במושגים של אגמים בארץ. סכר שמווסת את גובה המים באגם ומקומות תצפית על האזור, ככול שהעין מזהה והמצלמות יכולות להנציח.

את "ירוחם" עקפנו משמאל מבלי להיכנס לעיר. לצד הכביש המוביל ל"דימונה", ירדנו לשמוע הסבר על מטע ה"סברס" הגדול.

מפעל חקלאי של ממש. 1200 דונם של זני "קקטוסים". מטופלים. מעובדים ומושקים. זנים ללא קוצים. נקטפים במשך כ 9 חודשים בשנה. נותני פרי צבעוני והרבה עלים ירוקים גדולי מהם מכינים החל מקונפיטורות טעימות ואפילו חמוצים בטעם לא רע.

קנינו? בטח ! ראיתם מטיילים שלא קונים מיני דברים שלא צריכים ורק כדי להגיד שהינו שם. אז קנינו. כאשר תתארחו אצלי, אתן לכם לטעום. אולי גם אתם תקנו פעם.

ועוד קצת נסיעה. כ 20 דקות ו"דימונה" לפנינו. היעד: כפר "שלום", הטריטוריה של משפחת "הכושים העבריים". - סיפור, סיפור !

בתוככי העיר, מאחורי שער דקורטיבי האמור לסמל כניסה רשמית לתחום מושבה של המשפחה, הבתים, ומקומות העבודה, ופעילויות מאורגנות בצניעות, גרים ועובדי כול האחיות והאחים של המשפחה הגדולה המונה למעלה מ 2000 נפשות.

על המקום, הבתים ושאר דברים שראינו אני מתקשה לכתוב. הכול צנוע ועוד הרבה יותר צנוע ממה שאפשר לתאר. אבל, נקי, צבעוני, ומעניין. רק אנשים מאמינים באלוהים ובשליחות אלוהית, יכולים לקיים קהילה כזאת. במקום כזה. על בסיס של אידיאולוגיה חברתית כזאת, לאורך זמן.

יש ובמערכת היחסים שבין הפרט לקהילה וההפך, מתקיימים דברים שגם הקיבוץ רצה בהם, ואולי רבים עוד רוצים בהם, השוני במוטיבציות של האנשים המהווים את הקהילות ומידת הזדהותם של הפרטים עם העקרונות והמשפחה הגדולה קבעה ככלי התנהגות והיכולת לקבל ולהתנהג על פי המקובל בתוככי "המשפחה" הגדולה והמיוחדת הזאת. והיא בהחלט מיוחד. באנשיה. במנהגיה ובאמונתם שמגבה ותומכת בחברי המשפחה להיות מי שהם. אחרים בתוך סביבה אחרת.

התקבלנו ברצון טוב. בחיוך. בברכות שלום של המזדמנים בדרך. באנשים נקיים ומסודרים. בגדים צבעוניים ובאווירה של רוגע ושלווה. בהחלט מעניין.

ושוב נסענו. אנחנו בדרך ל "נבטים". ישוב שהוקם על ידי יוצאי "קוציו" שבהודו, בימיהם של בן גוריון, אשכול וספיר, שאת הנחיותיהם ההתיישבותיות גיבו ב"צטאלך" (פתקאות). הם לא היו מוטרדים ממבקר המדינה. הם בנו מדינה. יצליחו? עוד לא יודעים. אומנם בקרוב נחגוג יום הולדת 59 אבל זה עוד לא זה.

יש לנו את "נבטים". ו"ניר יצחק" . ויש לנו "ירושלים". ויש לנו "חיפה" ו"תל אביב" אבל עוד אין לנו שלום עם השכנים. ואין לנו שקט. ואין לנו אופק בהיר. כאשר יהיה לנו, נגיד שהצלחנו.

בתוככי המקום, ביקרנו בבית ההנצחה של יהודי "קוציו" שם רוכזו בדאגה ובאהבה, פריטים וסיפורים על הקהילה של יהודי "קוצין".

סרט קצר, מעניין, מספר את ההיסטוריה של המקור והמקום. בית כנסת שניבנה גם בכספיהם של תושבי המקום ובתוכו נשמרים דברים אוטנטיים שהובאו מהודו ומשמש כבית כנסת פעיל גם בימים אלה.

מדי יום מתקיימות שתי תפילות - בוקר וערב - ובחגים ושבתו, המקום קטן מלהכיל את הבאים.

גם כאן. התחושה המלווה אותי היא תחושת היחד של אנשים מאמינים, אמונה עליה בנו את יחסי החברה שאפשרה להם לחיות ולבנות ישוב במקום שהוא המדבר עצמו. לא קל. ורק מרחק של חץ מבאר שבע או אומר או הציביליזציה בהתגלמותה.

את ארוחת הצהרים אכנו בביתה הפרטי של משפחת, ממשפחות המקום.

בסלון הגדול סודרו שולחנות שסביבת התיישבנו כולנו בתנאים טובים בשפה אחר., צפיפות יותר מסבירה.

התקבלנו בחיוך וברצון טוב. תפריט ביתי מסורתי טעים ומוגש על כלים יציבים. לא פלסטיק. לא יריף. לא מלוח. הכול FIX. התכבדנו בקפה ותה ויצאנו רובינו, מרוצים. אני לא שמעתי דברי ביקורת ואפילו לא הערות.

תוך כדי, שמענו עוד הסברים על המושב. האנשים שבו. על אוכל הודי ועל המשפחה הנפלאה שאירחה אותנו.

אם תהיו באזור, כנסו אליהם. יקבלו אתכם יפה. ואפילו היתי ממליץ לכם לבקר במיוחד. זה הכול בארץ. לא צריכים לטוס.

בדרך הביתה, נאמרו מילות תודה לאילנה, לגואל ולנהג שלנו ובשעה 17.00 התפזרנו לחדרים.

סימנו יום נעים ומוצלח. לפחות אני ונדמה לי שאינני לבד.

ביי עד הפעם הבא.

דני.